מוות תמיד היה חידה עבורי, אבל בשנים האחרונות הנוכחות שלו הפכה לצל קבוע בחיי. התחושה שחייך יכולים להיגמר בפתאומית בכל רגע שבו אתה יוצא לרחוב, יושב בבית קפה, נוסע באוטובוס או מבצע אחת מאותן אלפי פעולות קטנות המרכיבות את סדר יומך, גרמה לי לתהות לא מעט על הדרך שבה נתפס החידלון. פעמים רבות מדי מצאתי את עצמי
מתבונן במצבות טריות ובכותרות מדממות של עיתונים ושואל את עצמי: מה המשמעות של כל זה? האם יש בכלל משמעות למוות כזה או אחר? ובעיקר תהיתי מדוע המוות נתפס
כהפתעה גדולה ועצובה, כשברור לחלוטין שהוא הדבר היחידי שיקרה בוודאות?

בשנים האחרונות מצאתי את עצמי מאזין יותר ויותר למוזיקה שהגיעה מהאיזורים הכפריים של דרום ארה''ב ובעיקר מאיזור הדלתא של נהר המיסיסיפי. נהוג לראות את האיזור הזה
כערש הציוויליזציה של מוזיקת הבלוז, אבל מה שאני שמעתי היו צלילים מפלנטה אחרת. מבעד לחריקות התקליטים וענן רחשי הרקע של הקלטות פרימיטיביות בתנאי שדה בלתי
אפשריים, יכולתי לשמוע חיים שלמים, דומים ושונים כל כך. במובן מסויים, היה זה מסע לתוך החלל העמוק של הזמן, לעבר חיים בתמונות ספיה מצהיבות שהיו ואינם, אהבות
שכבר מומשו או נשכחו, כאבים שהרגו או פגו מזמן, ובעיקר היה זה מסע לגילוי תחושת החיות העצומה שהשתמרה במוזיקה הזו מבלי להזקין ומבלי לאבד טיפה מהחיוניות הנדירה, של אנשים שהכירו את נוכחותו הקבועה של המוות מקרוב. השירים האלו נוצרו בכדי למלא את חייהם בשמחה אמיתית, להעניק משמעות לרגע החולף, ובכדי לגרש את הפחדים מהמוות. אחד הדברים שמאד רציתי לעשות הוא להעביר חלק מהשירים
האלה לעולם שלי ולעשות להם אדפטציה לשפה הפרטית שלי. התוצאה היא הדיסק שאתם מחזיקים בידכם כרגע.