שירים תמיד מתחילים מהדבר הכי לא ברור. פרפר מרפרף בעדינות ליד רכב עולה בלהבות, מילה עצובה שנאמרת בדיוק ברגע שקרן שמש ראשונה מפציעה בחלון, רגע אקראי ומוזר של הרהור לא קשור, שיר.
יום אחד, בנסיעה מפה לשם, הסתקרנתי מהרעיון, שמילה יכולה להכיל את ניגודה, או לחזק את משמעותה המקורית, רק על ידי הפיכה או סיקול אותיות. לפתע חשתי, שלשפה יש קוד פנימי וסודי, קוד המקדד את הסוף, כבר בהתחלה. מרגע שהבחנתי בכך, הצירופים החלו להופיע בכל מקום. לא יכולתי להימלט מהם. עד שכתבתים על הנייר ועזבוני. רק כמה ימים לאחר מכן, גיליתי שבשיר הניגודים, כתבתי היסטוריה שלי ושל משפחתי ובעיקר את הסיפור של דודי דוד, שעל שמו נקראתי.
דודי דוד היה ציוני נלהב, אשר ופעל במרוקו, כשליח הסוכנות, למען העליה לישראל. לעג הגורל הוביל לכך שמי שהיה הגורם העיקרי לעליית משפחתי ארצה, זכה לחיות בארץ ישראל רק שבוע. מייד עם הגעתו ארצה, התגלה בגופו גידול ממאיר. שבוע לאחר עלייתו הנה, נפטר והורד לקבר באדמת ארץ חלומותיו. הוא היה רק בן עשרים ואחת.
שנים ספורות לאחר מכן, נולדתי. הייתי הבן הבכור להוריי, הנכד הבכור לסבתי, הילד הישראלי הראשון במשפחה. נסיך עם כתר רוחש ולוחש, שהוטבע על ראשי, היישר מכור ההיתוך הלוהט. לא היה צל של ספק, במדבר ההתלבטויות בנוגע לשמי. נקראתי על שמו של דודי דוד. מאז אני חי עם התחושה שיותר משאנו בוחרים את הגורל שלנו, הגורל הוא זה שבוחר אותנו.
שנים ניסיתי להלחם בגורל. רציתי לברוח מההגדרות כמו מזרחי, דתי, יהודי, ישראלי. להיות כמו..., להיות ההפך מ..., בסופו של דבר השיר הזה מספר על מסע הזהות השבורה שלי, יותר מכל סיפור אחר שאוכל לכתוב.
רציתי להביא בפניכם את השיר לא רק בגלל המילים, אלא בעיקר בגלל מה שעוטף אותן, ומה שבינן. בגלל פריצת הדרך שהצלחתי לעשות בשיר הזה, בלחן.
עכשיו אני מבין שכל השנים בהן הלכתי אל הבלוז, הפולק, והרוקנרול, היו מסע הכנה והתכוונות כדי שאוכל ליצור לעצמי שפה חדשה. הייתי צריך ללמוד לדבר בשפות רבות כדי שאוכל לכתוב בשפה משלי פיוט/קינה מסוג חדש. פיוט שבור, פיוט בלוזי, פיוט ישראלי.
פיוט שכולו המשך למקום ממנו אני בא אבל שער לעולם חדש. תוצר ישיר של המזרחיות והדתיות שבה גדלתי, במקביל לבלוז ולמוזיקת הפולק.שיר נוסף בסוף מסורות של כאב ושלשלאות עבדות שנמשכות מאפריקה דרך אמריקה או דרך מרסיי, לכאן.
פיוט שמכיר את הדרך הארוכה שאתה צריך לעשות בכדי למצוא את מה שאף פעם לא אבד. להתחבר מחדש למה שהיה בתוכי כל הזמן, אני המסור שרצה לנסר את שרשרת המסורת, רק כדי לגלות שכל חוליה וחוליה מהשרשרת מכילות את כל המסורת כולה. בסופו של דבר הקידוד עבד, הבכור נבחר. ככל שניסיתי להתרחק רק הגעתי קרוב יותר אל נקודת ההתחלה, אני המסורת שלי.