זה יכול היה להיות אני. הסיטואציה כה בנלית. כמה ילדים עם נרגילה, מתחת לבלוק, בגינה הציבורית, שומעים מוזיקה מפלאפונים, צחוק הופך לצעקות, בקבוקים מתנפצים על האספלט, השכנים מתכנסים עמוק יותר בשמיכות, האלכוהול מפעפע, העוצמה עולה, כל צעקה חותכת את הלילה השקט פי כמה, מה שביום נבלע ברחש העיר הופך ליללות תנים אחר חצות, הלילה חם והדם קופא, "אני אראה לכושלאמא שלו מה זה...", הנערות מצחקקות. זה כבר הרבה מעבר לבלתי נסבל, מתקשר למשטרה, בכל זאת לילדה מגיע לישון, מוקדנית משועממת מנסה לא להרדם, אני שולחת ניידת, איך קוראים לך? עשרים דקות אחרי, אורות כחולים באים והולכים. אחרי כמה דקות זה שוב חוזר, זה שוב חוזר, המרכזנית זוכרת אותך, רגע בודקת, הניידת לא מצאה כלום..., שכן רחוק צועק מלמעלה - ילדים לכו לישון, ילדים... הצחוקים מתגברים, אשתו צורחת "יש כאן אנשים שעובדים מחר... הד הצעקה מתדפק לשווא על חלונות ותריסים מוגפים, רחש מזגנים מתערבב עם הדי המכוניות החולפות, הנערות שוב מצחקקות, מישהו ירד להגיד להם שדי, מישהו ירד להגיד די... מישהו ירד להגיד...
ירד ולא יחזור. הבנליות של מוות סתמי, המישהו הזה יכל להיות אני, היתומה הזאת יכלה להיות ביתי, זה יכול להיות הבית שלכם. זה לא שם, זה כאן. הלילה עולה ירח דם גדול ובהיר מהרגיל מעל העיר. לילה טוב באר שבע, את מפחידה אותי פחד מוות, פחד מוות סתמי


גדי ויכמן ז"ל נרצח ביום ההולדת של ביתו, לא רחוק מהבית הקודם שלי. מעיין היתה אז בת כמה חודשים, כרוכה בתינוקכיס על חזי, והרעש מהרחובות בשעות המקטינות של הלילה הטריף אותי. בהיתי מהחלון באורות הרוחשים רוע, והפנמתי מה זה אומר להיות הורה - את החרדה האמיתית מול גורלך הכפול. זה שעליו אין לך אפילו את היומרה להעמדת פנים של שליטה - הגורל של ילדך. לא הצלחתי להפטר מהרעד באצבעות, מבור המועקה שנפער בלב, או מתחושת החנק העמום הלופת את אחורי הגרון באצבעות מלח קרות, לקחתי גיטרה, גירשתי שדים, חרש, ניגנתי.